<h1>ספר התרומות שער י"ד חלק ב'</h1>
<h2>דף פז.</h2>
יש לברר יורש גדול על אי זה דרך פורע חוב אביו, או יורש המלוה על אי זה דרך גובה חובו מן הלוה או מיורשי לוה. ובזה ודאי הדין כך הוא, שאם המלוה תובע יתומים גדולים בשטר או יתומי מלוה ליתומי לוה, ומת מלוה בחיי לוה ויש ליתומים נכסים מאביהם, הרי אלו נפרעין מהן בשבועה כדין הנפרע מן היתומים [כתובות פ"ז ע"א]. מיהו אי כתיב נאמנות בשטרו, או שהוא בלא נאמנות, או אפילו מלוה על פה והוא על ג' דרכים ידועים, אי נמי טעני יתמי אמר לנו אבא לא לויתי ונמצא שהוא כאלו אומר לא פרעתי, בכל אלו גובין מהן בלא שבועה, וכדלעיל שאף בקטנים נדון כך. אבל מלוה בעדים שלא על ענין זה אינו גובה מהם כלום. אבל אם המלוה מת ויורש המלוה תובע את הלוה בשטר והלווה אומר פרעתי לאביך והיורש אומר איני יודע, אומרין ללוה עמוד ושלם, ואם טען הלוה ישבע לי הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע, דהא לאבוהון אי הוה אמר ליה שטרא פריעא היא משתבע ליה, והן נמי נשבעין תחתיו שבועה שלא פקדנו. אבל מת הלוה ועכשיו הם יתומים מן היתומים, על זה גרסינן בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"א ע"א] מתניתין כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה, ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה, כן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, ואי זו שבועה, שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ששטר זה פרוע. יש מפרשים פקדנו בשעת מיתה, אמר לנו בשעת בריאותו. ויש מפרשים פקדנו על ידי אחר, אמר לנו בפיו. וגם נשבעין שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. ואחר שנשבעין שבועות הללו בנקיטת חפץ, שהרי הן שבועות המשנה, גובין את חובן בשטר שבידן. העיד ר' יוחנן בן ברוקא שאפילו נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל. רשב"ג אומר אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע נוטל שלא בשבועה.
גמרא [שבועות מ"ח ע"א] יתומים ממאן, אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אנהו מבעיא. פירוש, משנתינו דקתני שהיתומים לא יפרעו אלא בשבועה אילימא שאפילו יתבעו יורשי המלוה את הלוה שלוה ממון אביהם קאמר שלא יפרעו אלא בשבועה, וכי מיגרע גרע כח דידהו מכח דאבוהון, דהשתא אבוהון שקיל בלא שבועה כל זמן שלא אמר הלוה שטרא פריעא היא, ואינהו לא שקלי אלא בשבועה. ומשנינן הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. כלומר אם המלוה והלוה מתו ונשארו יתומי המלוה ויתומי הלוה, בהא קאמרינן דכי היכי דאי הוה אבוהון קיים לא נפרע מהן אלא בשבועה, דהא יתומים בני הלוה הם והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, הם הכי נמי יתמי המלוה לא יפרעו מהן אלא בשבועה. וכל זה שאמרנו שנוטלין בשבועה מיהא יורשי המלוה מיתומי הלוה הני מילי שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה אין גובין מהן כלום ואפילו בשבועה. כדתניא [שבועות מ"ח ע"א] רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שאנו שגובין יתומים מן היתומים בשבועה אלא כשמת מלוה בחיי לוה ואחר כך מת הלוה והן יתומים [מן] היתומים, אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לווה שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים והלכך אין אדם מוריש שבועה לבניו.
ובזה יש שני פירושים. הראשון, טעם הדבר מפני שאין יכולין לישבע השבועה עצמה שהיה אביהן חייב שהוריש להם ממון זה שאביהם היה נשבע ליתומים בבריא שלא נפרע מאביהן, והן אין יכולים לישבע אלא שאביהם המלוה לא הודיעם ולא צוה להם אם הוא נפרע אם לאו. ולפירוש זה ולסברא זו אם מת מלוה בחיי לוה ומת הלוה והניח יתומים ואחר שמת המלוה גם מתו היתומים של מלוה והניחו הם יתומים כמו כן, ונמצא שהם באים להפרע ממון זקנם והם יתומים של יתומי מלוה שבאים להפרע מיתומי לוה, ואביהם עצמו היה חייב להשבע שלא פקדנו, והיתומים בני יתומי המלוה הרי הן יכולין לישבע אותה שבועה עצמה שלא פקדם אביהם ולא אבי אביהם ששטר זה פרוע, הלכך גובין בשבועה ממון זקנם המלוה. והפירוש השני היינו טעמא דאין אדם מוריש שבועה, משום דכל ממון שאין אדם יכול לגבות אלא בשבועה אינו זוכה בו עד שישבע, וכשמת ולא נשבע אינו יכול להורישו לבניו, ולפירוש זה דעבדינן כלל דכל שאינו יגבה אלא בשבועה אין מורישו לבניו, הכא נמי בני יתומי מלוה אין גובין כלום ממון זקנם שהיה חייב אביהם של יתומים אלו. והפירוש הראשון אנו רגילים לפרשו. וכן סברת בעל העיטור ז"ל דיתמי דיתמי משתבעי שלא פקדנו לא אבא ולא אבא דאבא ונוטלין. מדקתני לא שאנו אלא שמת מלוה וכו', ולא פליג בדידיה ולימא הכי לא שאנו אלא יתומים אבל יתומים של יתומים אין נשבעין, שמע מינה דיתמי דיתמי נשבעין ונוטלין. מיהו הרב אלפסי ז"ל בתשובתו [סימן ע"ט] פסק דיתמי דיתמי אין עליהם אלא שיחרימו על יתומי הלוה סתם כל מי שיש לו ממונם שיודה. וכן כתב בשמו ה"ר יהודה ברצלוני ז"ל. גם הר"א אב"ד ז"ל דן באח שמת שהפסידו אחיו את חלקו. ולמטה תמצא תשובתו. ואע"פ שהיו יכולין לישבע שלא פקדנו לא אבי ולא אחי. ודעתם רחבה מדעתנו ועליהם יש לנו לסמוך.
